איזה כיף שאתם כאן
היום נשמע את הסיפור „שנים־עשר המעיינות של נקדימון” — סיפור על חסד, אחריות ועל הבחירה לראות צורך של אדם אחר. מצאו לכם מקום נעים, פתחו את הלב — ומתחילים.
שלום ילדים, איזה כיף שאתם כאן. היום נשמע את הסיפור „שנים־עשר המעיינות של נקדימון” — סיפור על אדם שראה צורך גדול של אנשים אחרים ובחר לקחת עליו אחריות. מצאו לכם מקום נעים, פתחו את הלב — ומתחילים.
ירושלים הייתה מלאה באנשים. לא מלאה כמו שוק ביום רגיל, שבו אפשר עוד לפלס דרך בין סלסלות פירות ועגלות קטנות, אלא מלאה ממש: משפחות שעלו לרגל, ילדים שאחזו בידיהם של הוריהם, זקנים שנשענו על מקל, קבוצות חברים שהגיעו יחד מן הדרכים הרחוקות. מכל פתח ומכל סמטה נשמעו קולות של ברכות, שאלות ושמחה.
אבל בצהרי אותו יום השמחה התחילה להתערבב בדאגה. השמש עמדה גבוה בַּשָּׁמַיִם. האבנים הבהירות של ירושלים התחממו, האבק עלה מן הדרכים, ומימיות קטנות התרוקנו זו אחר זו. ליד אחת החצרות עמדה ילדה בשם תמר והחזיקה ביד כוס ריקה. היא לא בכתה ולא התלוננה. היא רק הביטה באמה ושאלה: “אמא, מתי נמצא מים?”
אמה חייכה אליה חיוך קטן, כזה שמנסה להרגיע גם כשעדיין אין תשובה. “נמצא,” אמרה. “בירושלים תמיד יש אנשים טובים.” אבל כשהסתובבה לבדוק את הבאר הסמוכה, ראתה תור ארוך מאוד. אנשים המתינו בשקט, וכל אחד מהם ידע שהמים שבכד לא יספיקו לכולם.
באותו זמן עבר במקום נקדימון בן גוריון. הוא היה אדם מוכר בירושלים, אדם בעל אמצעים והשפעה. אבל באותו רגע הוא לא ראה אנשים חשובים ולא שאל מי הגיע מאיזו עיר. הוא ראה כוסות ריקות. הוא ראה ילדים עייפים. הוא ראה עולי רגלים שהגיעו לכבוד חג ושעמדו עכשיו מול צורך פשוט ודחוף: לשתות.
נקדימון עצר ליד תמר. “האם כבר שתית?” שאל אותה.
הילדה נענעה בראשה.
“ואחיך הקטן?”
“גם לא.”
נקדימון הביט לאורך הרחוב. לא היה מדובר בכד אחד שחסר ולא בתור קטן שאפשר לסדר בעזרת עוד כמה ידיים. היה צריך פתרון גדול. לפעמים אדם רואה בעיה ומרגיש שהיא גדולה מדי בשבילו. הוא אומר: יש כאן הרבה אנשים, בטח מישהו אחר יטפל. אבל נקדימון חשב אחרת. אם כל אחד יחכה למישהו אחר, מי יהיה הראשון שיזוז?
הוא ביקש מאחד מעוזריו לברר היכן אפשר להשיג מים במהירות. התשובה לא איחרה להגיע: מחוץ לאזור העמוס היו מעיינות ובורות מים שהיו בשליטתו של הגמון אחד. אפשר היה לבקש ממנו להשתמש בהם, אבל זו לא הייתה בקשה קטנה. שנים־עשר מעיינות היו צריכים לעמוד לרשות עולי הרגלים, והזמן היה קצר.
נקדימון הלך אל ההגמון. הדרך לשם הייתה שקטה יותר, אך בתוך ראשו לא היה שקט. הוא ידע שבקשה גדולה עלולה לקבל תשובה קצרה: לא. והוא ידע שגם אם ההגמון יסכים, יהיה עליו לתת התחייבות ברורה. אבל הוא לא נסוג. מי שמחפש פתרון אמיתי צריך לפעמים גם להסכים לשאת באחריות אמיתית.
“באתי לבקש מים לעולי הרגלים,” אמר נקדימון כשהגיע. “העם כולו הגיע לירושלים, ואין להם די לשתות. העמד לרשותם שנים־עשר מעיינות מים.”
ההגמון הביט בו זמן מה. “ושנים־עשר מעיינות יחזרו אליי מלאים?” שאל.
“כך אני מתחייב,” אמר נקדימון. “ואם לא — אתן לך שנים־עשר כיכרי כסף.”
זו הייתה התחייבות כבדה מאוד. אפשר היה כמעט לשמוע את השקט שנעשה בחדר. אחד האנשים שעמד בצד הרים גבות. למה שאדם יבטיח דבר כזה? הרי נקדימון אינו שולט בַּשָּׁמַיִם. הוא יכול לארגן, לחלק, להביא, לעזור — אבל גשם אינו בידיו.
נקדימון לא הבטיח מתוך גאווה. הוא לא אמר לעצמו: כולם יראו כמה אני חשוב. הוא אמר לעצמו דבר פשוט יותר: אנשים צמאים, ויש לי אפשרות לפתוח בשבילם דרך. לפעמים איננו יכולים להבטיח שהכול יסתדר, אבל אנחנו כן יכולים להבטיח שלא נעמוד מן הצד.
אחד מעוזריו ניגש אליו אחר כך בלחש. “ומה אם לא ירד גשם?” שאל. “הרי הבטחת דבר שאינך יכול לעשות בעצמך.”
נקדימון עצר ליד קשת האבן הגדולה שבפתח. “נכון,” אמר. “אני לא יכול להוריד גשם. אבל יכולתי לבחור אם לעזור או לא לעזור. את הבחירה הזאת כן יכולתי לעשות. אחרי שאנחנו עושים את מה שבידינו, אנחנו מתפללים ומקווים לטוב.”
העוזר שתק. אולי ציפה לתשובה בטוחה יותר, אולי לתוכנית סודית. אבל נקדימון לא נתן תשובה שנשמעת יפה רק כדי להרגיע. הוא אמר את האמת: יש דברים שבידינו ויש דברים שאינם בידינו. חכמה היא לדעת להבחין ביניהם, ואומץ הוא לא לוותר על מה שכן אפשר לעשות.
ההגמון קבע יום ושעה. נקדימון קיבל את התנאי, והמעיינות נפתחו לעולי הרגלים. מים זרמו לכדים, לקערות ולמימיות. תמר מילאה את הכוס שלה, שתתה לאט, ואז מילאה גם לאחיה. אמה נשמה לרווחה. מסביב נשמעו שוב צחוק ושירה, כאילו ירושלים עצמה קיבלה בחזרה את נשימתה.
אבל הימים עברו, והגשם לא ירד.
בכל בוקר הביט נקדימון בַּשָּׁמַיִם. בבוקר הראשון היו הַשָּׁמַיִם בהירים. ביום השני הופיעו כמה עננים דקים ונעלמו. ביום השלישי נשבה רוח קלה שהזיזה את עלי העצים, ואנשים לחשו: אולי היום. אך לא ירדה אפילו טיפה.
נקדימון לא הסתיר את הדאגה. הוא לא אמר לכולם “אין בעיה” בזמן שבלבו הרגיש אחרת. הוא בדק את המעיינות, דיבר עם האנשים שעבדו בהם, וראה שהמים שניתנו לעולים עשו את מה שנועדו לעשות: הם הקלו על הצמא. ובכל פעם שראה ילד שותה, נזכר מדוע לקח על עצמו את האחריות.
בערב שלפני היום האחרון עבר שוב ליד החצר שבה פגש את תמר. הפעם היא ישבה עם אחיה על מדרגה נמוכה. בין ידיה הייתה חתיכת לחם, והיא חילקה אותה לשניים לפני שאכלה בעצמה.
“האם המים הספיקו לכם היום?” שאל נקדימון.
“כן,” אמרה תמר. “אבל אמא אומרת שצריך לשמור גם למחר.”
נקדימון הנהן. זו הייתה מחשבה חכמה מאוד, דווקא מפיה של ילדה. חסד אינו רק לתת ברגע שבו כולם רואים. חסד הוא גם לחשוב קדימה: מה יהיה מחר? למי עוד יצטרכו? איך אפשר לשמור על מה שיש כדי שאף אחד לא יישאר מאחור?
“את יודעת,” אמר לה, “לפעמים כשיש לנו משהו טוב, הדבר הכי חשוב הוא לא לשאול רק ‘האם לי יש מספיק’, אלא גם ‘האם יש מספיק לכולם’.”
תמר חשבה רגע. “אז גם אם אני ממש צמאה, אני יכולה להשאיר קצת לאחי?”
“אם יש דרך לעשות זאת בלי שתישארי צמאה בעצמך,” חייך נקדימון, “זו בחירה יפה מאוד.”
הוא המשיך ללכת, והמילים הפשוטות שלה נשארו איתו. אדם יכול לדבר על אחריות במילים גדולות, אבל לפעמים היא נראית כמו כוס שממלאים בזהירות, כמו לחם שמחלקים, כמו מקום קטן שמפנים ליד השולחן. הדבר הגדול מתחיל בדברים שהלב מסוגל לראות.
ביום האחרון הגיע הבוקר. השמש זרחה, והַשָּׁמַיִם נשארו צלולים.
שליח מן ההגמון הגיע אל נקדימון. “שלח לי מים או כסף,” אמר.
נקדימון הביט בַּשָּׁמַיִם והשיב: “עדיין יש לי זמן. היום כולו לפניי.”
השליח חזר כעבור שעות אחדות. עכשיו היה צהריים. החום היה חזק יותר, והַשָּׁמַיִם עדיין לא השתנו.
“שלח מים או כסף,” חזר השליח.
נקדימון השיב: “עדיין יש לי שהות ביום.”
השליח הלך, וכשהתרחק שמע אנשים לוחשים. יש מי שחשב שנקדימון אמיץ. יש מי שחשב שהוא מסכן את עצמו. יש מי שאמר שהייתה זו התחייבות גדולה מדי. נקדימון שמע את הלחישות, אך לא התווכח איתן. לפעמים כשאנחנו חוששים, אנחנו רוצים מיד שמישהו אחר יבטיח לנו שהכול יסתדר. אבל אמונה אינה תמיד ידיעה של מה יקרה בעוד רגע. לפעמים היא הבחירה לעשות את הדבר הנכון גם כשאין בידינו מפה שלמה.
אחר הצהריים הגיע השליח בפעם השלישית. השמש כבר נטתה מעט מערבה.
“שלח מים או כסף,” אמר, הפעם בקול חד יותר.
“עדיין יש לי זמן ביום,” ענה נקדימון.
כשהשליח חזר אל ההגמון, ההגמון צחק. “כל השנה לא ירדו גשמים,” אמר. “ועכשיו ירדו?” בעיניו, העניין כבר הוכרע. נקדימון לקח על עצמו התחייבות, הזמן עמד לעבור, והכסף כמעט כבר היה בידיו.
גם ברחוב היו אנשים שהתחילו לחשב בקול. אחד אמר: “לו הייתי במקומו, כבר הייתי מכין את הכסף.” אחר אמר: “לו הייתי במקומו, לא הייתי מבטיח מלכתחילה.” אבל זקן אחד, שנשען על מקלו ליד השער, אמר: “קל מאוד לדעת מה היינו עושים כשאנחנו עומדים בצד. קשה יותר לעמוד במקום שבו עומד מי שלקח אחריות.”
תמר שמעה את דבריו. “אז הוא לא מפחד?” שאלה את אמה.
“אולי הוא מפחד,” השיבה אמה. “אומץ אינו תמיד להיות בלי פחד. לפעמים אומץ הוא להרגיש את הפחד ובכל זאת לעשות את הדבר הנכון.”
תמר הסתכלה אל הַשָּׁמַיִם פעם נוספת. היא לא ידעה מה יקרה, אבל היא הבינה דבר חדש: גם מבוגרים אינם יודעים תמיד מה יקרה. לפעמים הם בוחרים בדרך טובה, ואז מחכים, עובדים, מתפללים ומקווים — בדיוק כמו ילדים שמנסים לעשות את המעשה הנכון גם כשהתוצאה עוד אינה ברורה.
אבל נקדימון לא הלך לביתו כדי לספור מטבעות או להאשים את עצמו. הוא נכנס לבית המקדש. שם, במקום שקט יותר מרחובות העיר, הוא עטף את עצמו ועמד בתפילה.
הוא לא ביקש: תנו לי לצאת צודק. הוא לא ביקש: תנו לכולם לומר שהצלחתי. הוא אמר, לפי דברי המקור: “ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא לכבודי עשיתי ולא לכבוד בית אבא עשיתי, אלא לכבודך עשיתי — שיהיו מים מצויים לעולי רגלים.”
זו הייתה תפילה של אדם שמחזיר את המבט אל הסיבה שבגללה התחיל. לא אני במרכז. לא הפחד שלי, לא הכסף שלי, לא מה יאמרו עליי. האנשים הצמאים הם במרכז. הצורך שלהם. הדרך שבה אפשר לעזור להם.
בחוץ השתנה האוויר.
תחילה נשבה רוח קטנה. תמר, שכבר הספיקה לשתות באותו יום, עמדה ליד אמה והרגישה את הרוח נוגעת בפניה. “אמא,” היא אמרה, “היא קרירה.”
אמה הרימה את עיניה. בקצה הַשָּׁמַיִם התחילו להיאסף עננים. לאט־לאט הם נעשו עבים יותר. אור השמש נחלש, הציפורים מצאו מחסה, ואז נשמעה הטיפה הראשונה על אבן. אחריה עוד אחת. ועוד אחת.
בתוך רגעים ירד גשם.
לא גשם קטן שבא רק להרטיב את האבק, אלא גשם שהלך והתחזק. מים זרמו במרזבים, קפצו על המדרגות, מילאו שקעים קטנים בדרך. אנשים יצאו לפתחי הבתים והביטו בַּשָּׁמַיִם. היו מי שצחקו מרוב הקלה, היו מי שבירכו, והיו מי שפשוט עמדו בשקט ונתנו לטיפות לרדת על פניהם.
תמר פרשה את כפות ידיה ותפסה בהן כמה טיפות. “הן קרות!” קראה. אחיה ניסה לתפוס טיפה אחת גדולה יותר, וכשזו נעלמה בין אצבעותיו הוא צחק. אמה לא מיהרה להכניס אותם פנימה. לרגע אחד הם עמדו יחד בגשם, לא מפני ששכחו את הצמא של הבוקר, אלא מפני שזכרו אותו היטב. מי שלא זוכר שהיה חסר לו, לפעמים אינו יודע להודות כשמגיע שפע.
אנשים אחרים מיהרו אל המעיינות כדי לראות אם הם מתמלאים. לא מתוך סקרנות בלבד, אלא כי כל כד שהתמלא אמר: יש מים. יש מענה. אפשר לדאוג גם למי שעוד לא הגיע. כשנקדימון ראה את הזרימה, הוא לא הרים את ידיו בניצחון. הוא הודה בלבו, ואז ביקש מן האנשים סביבו להמשיך לחלק את המים בסדר ובנדיבות. גם כשהפתרון מגיע, צריך עדיין לדעת להשתמש בו נכון.
המעיינות התמלאו. לפי הסיפור בגמרא, הם לא רק התמלאו אלא גם הותירו מים. כלומר, לא היה זה פתרון בקושי־בקושי. היה שפע שהספיק לצורך שלשמו נקדימון פעל.
נקדימון יצא מבית המקדש, ובדיוק אז יצא גם ההגמון מבית המרחץ. הם נפגשו בדרך. ההגמון כבר לא יכול היה להתעלם ממה שקרה. המעיינות מלאים, והגשם ירד. ובכל זאת הוא חיפש פתח קטן.
“אני יודע,” אמר לנקדימון, “שלא במקרה קרה כל זה. אבל עדיין יש לי טענה: השמש כבר שקעה. הגשמים ירדו בזמן שהיה שייך לי, ולכן הכסף עדיין מגיע לי.”
איזו תחושה קשה זו יכולה להיות: אחרי שהבעיה כבר נפתרה, מישהו מוצא עוד סיבה מדוע לא באמת הצלחת. נקדימון היה יכול לכעוס. הוא היה יכול לצעוק שההגמון מחפש קטנות. אך במקום להילחם במילים, הוא שב אל המקום שבו התפלל קודם.
שוב התעטף נקדימון. שוב עמד בתפילה. והפעם ביקש: “הודע שיש לך אהובים בעולמך.” לא כדי לנצח איש בוויכוח, אלא כדי שהאמת תתברר.
ואז, כך מספרים חכמינו, נשבה רוח. העננים התפזרו. והשמש זרחה שוב.
האור שחזר לא היה רק אור בַּשָּׁמַיִם. הוא היה אור של בהירות. ההגמון הביט סביבו והבין שאין לו עוד טענה. הזמן, כך התברר, עדיין לא נגמר. הוא נאלץ לוותר על דרישת הכסף.
אחר כך סיפרו חכמים ששמו המקורי של נקדימון היה בוני, ולמה נקרא נקדימון? מפני שהחמה “נקדרה” עבורו — נראתה מחדש לאחר שכבר לא נראתה. אבל אולי יש בסיפור עוד אור אחד שאפשר לראות: נקדימון לא התחיל מן הַשָּׁמַיִם. הוא התחיל מכוס ריקה של ילדה. הוא ראה צורך, פתח מעיינות, לקח אחריות, התפלל בכנות — ורק אז קרה מה שקרה.
תמר חזרה באותו ערב אל משפחתה. הכוס שלה כבר לא הייתה ריקה. אבל היא זכרה דבר אחר. היא זכרה אדם שעבר ברחוב עמוס, עצר לשאול אם שתתה, ואז לא הסתפק במילה טובה. הוא עשה את מה שיכול היה לעשות.
גם אנחנו לא תמיד יכולים לפתוח שנים־עשר מעיינות. לפעמים האחריות שלנו קטנה בהרבה: להציע מים לחבר, לעזור לאח קטן, להזכיר למבוגר משהו שנשכח, או לשים לב לילד שנשאר לבד. אבל כל מעשה כזה אומר: ראיתי צורך, ולא עברתי לידו כאילו אינו שלי.
מה אפשר לעשות כשמבחינים בצורך גדול?
שאלות לשיחה
- מה ראה נקדימון ברחוב שהוביל אותו לפעול?
- איזו אחריות הסכים לקחת, ומה היה מפחיד בה?
- מהו “מעיין קטן של חסד” שאפשר לפתוח מחר?
מעשה קטן למחר
בוחרים אדם אחד בבית, בכיתה או בשכונה, ושואלים: “יש משהו קטן שאוכל לעזור בו?” מקשיבים לתשובה ומקיימים אם אפשר.
אור גדול מתחיל לפעמים בכוס קטנה שמישהו שם לב שהיא ריקה.
סיפור טוב לא נגמר כשסוגרים את הספר — הוא מתחיל במעשה הקטן שניקח ממנו למחר.