יוסף מוקיר שבת והמרגלית שבדג

שלום ילדים. היום נשמע סיפור שמופיע בתלמוד הבבלי, במסכת שבת, דף קי״ט עמוד א׳. זהו סיפורו של יוסף מוקיר שבת — אדם שכיבד את השבת בכל לבו ובמעשיו.

חז״ל קראו לו **יוסף מוקיר שבת**. המילה “מוקיר” פירושה מכבד ומחשיב. זה היה הדבר שבו יוסף היה ידוע: השבת הייתה יקרה בעיניו, והוא נהג לקנות לכבודה דברים טובים.

בשכנותו של יוסף גר אדם נוכרי שהיה בעל נכסים רבים מאוד.

יום אחד אמרו לו הכלדיים, שחזו את העתיד על פי הכוכבים, שכל נכסיו עתידים לעבור ליוסף מוקיר שבת.

האיש נבהל. הוא מכר את כל נכסיו, ובכסף שקיבל קנה מרגלית יקרה. לאחר מכן קבע את המרגלית בכובעו. במקום בתים, שדות ושאר נכסים, כל עושרו היה עכשיו מרוכז במרגלית אחת שהייתה בכובע.

האיש עבר במעבורת מעל הנהר. לפתע נשבה רוח. הרוח העיפה את הכובע מראשו, והכובע נפל אל המים.

המרגלית היקרה נפלה אל הנהר יחד עם הכובע. דג שהיה במים בלע אותה.

כעבור זמן נתפס הדג. הדייגים הביאו אותו לשוק סמוך לכניסת השבת. השעה הייתה מאוחרת, והם תהו מי יקנה מהם עכשיו דג.

אנשים שהיו במקום אמרו להם להביא את הדג אל יוסף מוקיר שבת, מפני שהוא רגיל לקנות דברים לכבוד השבת.

הדייגים הביאו את הדג ליוסף, ויוסף קנה אותו.

כאשר פתח יוסף את הדג, הוא מצא בתוכו את המרגלית.

זו הייתה אותה מרגלית שקנה שכנו לאחר שמכר את כל נכסיו; אותה מרגלית שנקבעה בכובע, נפלה אל הנהר ונבלעה בידי הדג.

יוסף מכר את המרגלית וקיבל תמורתה עושר גדול מאוד. התלמוד מתאר את הסכום במילים “תליסר עיליתא דדינרי דדהבא” — שלוש־עשרה עליות של דינרי זהב. זהו תיאור של אוצר גדול של מטבעות זהב.

לאחר מכן פגש יוסף אדם זקן. הזקן אמר לו: **“מאן דיזיף שבתא — שבתא פרעיה.”**

כלומר: מי שלווה כדי לכבד את השבת — השבת פורעת לו.

וכאן מסתיים המעשה שמספר התלמוד על יוסף מוקיר שבת.

חז״ל אינם אומרים שכל מי שיקנה דג ימצא בתוכו מרגלית. הם מספרים על יוסף שהיה מוכר כל כך בכבוד שנתן לשבת, עד שאנשי המקום ידעו להפנות אליו את הדייגים בערב שבת.

באותו דף בתלמוד מסופר גם על חכמים שהשתתפו בעצמם בהכנות לשבת: רבא מלח דג, רב הונא הדליק נרות, רב פפא הכין פתילות, רב חסדא חתך ירקות, ורבה ורב יוסף ביקעו עצים. המעשים האלה מלמדים שכבוד השבת מתבטא גם בהכנה מעשית.